אופנה לנשים ישראליות
מדוע המעצבות הישראליות מכירות הכי טוב את גוף האישה הישראלי?
בעיתונות האופנה ניתן למצוא לעיתים כתבות המדגישות כי נשים ישראליות, גילו שאין להן מה לחפש בחנויות האופנה המקומיות, ונוהרות בהמוניהן לקניות מקוונות( הארץ). על פי כתבות אלו, לישראליות נמאס מכך שרשתות הבגדים מתעלמות מרובן. אין התחשבות בגבוהות, בנמוכות, רזות במיוחד או שמנות. הבגדים בארץ מעוצבים כאילו כל הנשים באותו גודל בדיוק. גם נעליים “Wide Feet” או לחילופין מידה 35 ומטה אין.בחו”ל השכילו כבר להבין שיש כל מיני גדלים של בני אדם ובארץ איכשהו התובנה הזאת לא השתרשה. מחסור זה במענה לצרכים מיוחדים של גוף האשה הישראלי, גורם כאמור לנהירת קניות בחו”ל, באמצעות חנויות מקוונות או בעת נסיעות לחו”ל, ואף להקמת גופים כגון “סטייליסטיות יוצאות מהארון” המציעות ליווי נכון לקניות מקוונות, ולא מקוונות, מתוך רצון אמיתי למצוא את פרטי הלבוש הראויים , לכל אישה ונערה בכל גיל ומידה . בכתבה אחרת(דהמרקר), עולה הטענה כי הישראלית הממוצעת לובשת מידה 42 , אך הדבר לא מפריע לחברות האופנה הישראליות לטעון שאין כדאיות כלכלית בייצור בגדים מעל למידה 40 . בארה”ב מגלגלת תעשיית הפלאס-סייז מיליארדי דולרים בשנה, אבל בישראל מעדיפים לדבוק בתדמית רזה וצעירה.
שוק אופנת ה”פלאס סייז” (Plus Size) בארצות הברית צמח ב־17% בשלוש השנים האחרונות, עם רווחים של 20 מיליארד דולר – בזמן ששוק האופנה במידות הקטנות והממוצעות צמח באותה תקופה רק ב־7%. כלומר, פלח השוק שפונה לנשים במידות גדולות עשה יותר כסף מכל יתר ענף האופנה לנשים בארצות הברית.
בפניה לדוברי רשתות האופנה הישראליות, המתבקשים להתייחס לדרישה הגוברת לקולקציות פלאס סייז, הטענה היא שמהלך כזה לא יהיה כלכלי עבור החברות, שכן אין די ביקוש לבגדים במידות אלה. גם לנוכח הדו”חות הפיננסיים שמוכיחים את ההצלחה המסחררת של שוק הפלאס סייז לעומת הדשדוש של שוק האופנה ה”רגיל” אין עדיין שינוי מגמה, חברות האופנה לא מסתערות על מכרה הזהב הזה ואינן מרחיבות את הקולקציות שלהן גם למידות גדולות יותר, והן מעדיפות לשמור על תדמית מדומיינת שלפיה הלקוחות היחידות ששווה לעבוד בשבילן הן נשים רזות. גם רשתות עולמיות, המפעילות סניפים בישראל, מביאות מבחר מצומצם של מידות, שאינו בהכרח מייצג את כלל הביקוש של השוק הישראלי.
האם באמת השוק העולמי מכיר טוב יותר את הצרכים המגוונים של נשים שונות, ולכאורה מכיר טוב יותר את גוף האשה הישראלי?
או שמה הכתבות בסך הכל מדגישות החלטה שיווקית ותדמיתית, לפיה כל רשת אופנה ישראלית, אכן מכירה היטב את גוף האשה הישראלית, אך מעדיפה להדגיש תדמית מסוימת, המתיישבת עם כדאיות כלכלית ביבוא קולקציות מצומצמות?
גם הרשתות הספורות שקהל היעד שלהן הוא נשים בשלות במידות הביניים ומעלה מסרבות בכל תוקף להזדהות בפומבי עם לקוחותיהן, והדבר בולט בבחירת הפרזנטוריות. רשת גולברי,בחרה לפרסם קולקציה שלמה עם הדוגמנית אסתי גינזבורג. הפרזנטורית שקדמה לה, איילת זורר, מבחינת הגיל התאימה לקהל היעד של הרשת, אך לא בדיוק נראית כמו הישראלית המצויה. בקרייזי ליין, הפונה לאותו קהל יעד, בחרו בגלית גוטמן בתור הפנים והגוף של הרשת, אף שגוטמן מתנאה אחרי שתי לידות בגזרה צרה מאד.
הרשתות הבינלאומיות גם משווקות אופנה גלובלית, חסרת גבולות, כדי לקדם את יכולתן למכור בכל העולם את אותו עיצוב.
אבל, אם נבצע סקירה מעמיקה, נגלה למשל שבויקיפדיה(עיצוב אופנה על פי מדינות)יש פילוח לעיצוב אופנה על פי מדינות וסגנונות, ובהחלט קיימת תעשיה של מעצבים מקומיים וסגנונות מקומיים במדינות רבות בעולם, מתוך הבנה שרק מעצבים מקומיים מכירים את צרכי הלקוחות המקומיים, את מבנה הגוף הייחודי והדימוי שצרכני האופנה רוצים לשרת בכל מדינה ומדינה.
המגמה של חוסר בפריטים מתאימים לצרכי האשה הישראלית איננו נובע מאי היכרות עם גוף האשה הישראלית, אלא בגלל החלטה שיווקית תדמיתית, ניתן לבחון ולזהות לא מעט מקרים בהן ברור כי בעיקר מעצבות וסטייליסטיות ישראליות מכירות היטב את גוף האישה הישראלית וצרכיה, ובהתאמה נוחלות הצלחה עיסקית.
למשל, הבלוגרית זוהר וסיליויצקי היא מהבלוגריות הוותיקות בזירת אופנת הפלאס סייז בישראל. הבלוג שלה, (פייסבוק) מוגדר כבלוג של פלאס סייז, פעיל כבר כאחת עשרה שנים, ןמדגיש את הצורך וההכרה במידות בגדלים שונים, בהתאם לצרכים של כל אשה.
אתר עדיקה (Adika), שהוקם ב־2012 על ידי עדי רונן ונרכש ב־2015 על ידי קבוצת גולף תמורת 40 מיליון שקל. האתר, שבתחילה פנה לקהל תיכוניסטי והציע בגדים זולים במידות וואן סייז, החל לשווק החל מ- 2017 גם קולקציית פלאס סייז אופנתית. הם מפנים מאמץ וקשב לטעם הקהל הישראלי, וגם החליטו ה להציג באתר בגדים עד מידות 54־52, מידות שרשתות האופנה בישראל לא שמעו עליהן כלל ומסרבות להכיר בקיומן- והמהלך התברר כהצלחה עיסקית
למרות גודלה הקטן יחסית של מדינת ישראל, בהחלט ניתן למצוא מעצבי אופנה ישראלים רבים הפועלים בשוק האופנה המקומי והעולמי, ומביאים בו לידי ביטוי עיצוב שצמח תוך הדגשת צורכי האופנה בשוק הישראלי.
מעצבת האופנה והתדמיתנית טלי קאשי, בעשור שבו היא מעצבת לגוף של האישה הישראלית, למדה להתמחות בצרכים של קהל היעד: “אישה ישראלית מחפשת פריטים מחמיאים, עדכניים ומודרניים – אך גם נוחים. גם ברמת הבדים, הלקוחה הישראלית תבקש שיתאימו גם ליומיום וגם לאירוע”.(צומת השרון)
מותג TK Design מציע פריטים במידות 36-46, עם מכנסיים שהפכו לסמל המסחרי שלה, ומתאימים במיוחד לגזרה של האישה הישראלית: “מאחר ואני תדמיתנית במקצועי, אני משלבת שינויים ברמת הגזרה שאוספים את הבטן ומחזיקים את הישבן”, היא אומרת בחיוך.
חלק מהמעצבים פונים לשוק הייחודי של נערות ונשים דתיות, שזו התמחות שלא נפוצה בענף האופנה העולמי. המעצבות, רובן דתיות בעצמן,ומודעות לצרכי הלבוש של נשים במגזר, פיתחו מגוון מוצרים משלימים לנשים ולנערות דתיות, שחסרים בחנויות ה’רגילות’. כמו למשל שרוולונים ייחודיים, המתחברים באמצעות תיקתקים לחזייה ומאריכים את השרוול בחולצה או בשמלה. מוצר מבוקש נוסף הינו סוגר מחשוף, הנצמד גם הוא אל החזייה בצורה נוחה. גופיות סוגרות מחשוף, שניתן לכוון לגובה המחשוף הרצוי, וכן תחתיות לחצאיות ולשמלות, הינן חלק מהמוצרים הייחודיים הללו. כל המוצרים מגיעים במגוון רחב של צבעים, בעיצוב נקי או בשילוב תחרה.
צרכי האשה הישראלית בתחום הלבוש המודרני אך הצנוע יחסית, איננו רק עבור המגזר הדתי. אחוז ניכר מנשות ישראל, ככל שמחפשות אופנה עדכנית עם סיגנון בן-לאומי, עדיין מאמצות השפעות של לבוש צנוע, שיוחס בזמנו רק למגזר הדתי.(אופנה צנועה). רק מעצבות ישראליות יכולות לעצב בצורה מיטבית, מתוך הבנת והכרת פלח שוק מקומי זה.
פרט להיכרות כזו עם גוף האשה הישראלית וצרכיה, המעצבים המקומיים גם מכירים את חוויות האופנה הישראלית בכללותה. בספר “סטייל משלך” של שירה ברויאר, היא מסכמת את צרכי האשה הישראלית בתחום האופנה ב” הישראלים מתלבשים באלימות”(הארץ). שירה היתה עיתונאית האופנה של “הארץ”, סטייליסטית בעולם הפרסום, מלבישה בקולנוע, שותפה בקולקטיב עיצוב, שואפת לחנך אותנו להתלבש בפריטים מועטים אך מובחרים, לאור המציאות בשוק האופנה הישראלי. היא מסבירה למה הסגנון הישראלי הוא אלים ואיך תנועת #מיטו שינתה טרנדים, ובכלל מגלה את הייחודיות שבתחום האופנה הישראלית.
מעצבת בולטת נוספת, שהצלחתה נובעת מהכרת צרכי האשה הישראלית, חוותה בפועל עיצוב ברשתות בינלאומיות ותורמת מידע זה לשוק האופנה הישראלי, היא טלי רוקני (טלי רוקני). טלי , לאחר סיום לימודיה במכללת “שנקר”, מתוכה יצאו מספר רב של מעצבים ישראלים שפעילים בשוק העולמי והמקומי, עבדה בבתי אופנה באירופה, כגון בנטון ואדידס. עם חזרתה ארצה, הקימה יחד עם בעלה בית אופנה על שמה- “טלי רוקני”. כיום המותג נמכר בשתי חנויות המותג, ובבוטיקים נבחרים בכל רחבי הארץ. לא סתם המותג התבסס וזוכה להכרה- מצד אחד טלי התמחתה בעיצוב באווירה בינלאומית, ומצד שני, כישראלית, היא מודעת לצרכים המיוחדים של האשה הישראלית. כך נוצרים עיצובים מקוריים ועדכנים משולבים בקו קלאסי מתוחכם בהתאמה לסגנון החיים העכשווי. טלי רוקני שמה דגש על בדים משובחים שנבחרים בקפידה ממיטב היצרנים באירופה ,יחד עם גזרות מחמיאות ותפירה מוקפדת(פייסבוק טלי רוקני).
וכפי שסוכם בכתבה על שבוע האופנה הישראלי(פורבס), כוכבי מדיה רבים מתגייסים לנפץ את האובססיה העולמית של תעשיית האופנה. שינוי תרבותי זה היה הנושא של המהדורה האחרונה של שבוע האופנה בשנת 2019. ניתן דגש לצרכים מקומיים לכל הגילאים, הגדלים, העדות והדתות. המפיק מוטי רייף פעל, יחד עם עוד מעצבים, “להדגיש את השינוי ולהכשיר את העובדה שהאופנה שייכת לכולם”. בישראל פועלים היום קולות צעירים רבים, המדגישים שרק עיצוב אופנה מקומי מכיר היטב את צרכי האשה הישראלית, עם קולות אופנה מגוונים המווים חווית אופנה לא שגרתית, וקולות אלו מעצבים ומחפשים לענות על השאלה “מהו הסגנון הישראלי?”.
מעצבים לא חששו להציג ייחודיות והכרה בצרכי האשה הישראלית, והפסיקו להתנצל על ” נשים שרוצות לחגוג את החיים ואת הקימורים”. החופש להיות עצמך הינו מוטיב שהודגש כצורך של האשה הישראלית, בניגוד לנשים המנסות להתאים עצמן לסגנונות אופנה מחייבים בארצות אחרות, כגון ארה”ב או בריטניה.שבוע האופנה הישראלי בהחלט שם את קהילת היצירה והעיצוב הישראלית על מפת התעשייה העולמית, באמצו את המוטו שהודגש גם בתחרות האירוויזיון של 2019 שהתקיימה בישראל “העז לחלום”- בהדגשת הפוטנציאל והשאיפות של מעצבי האופנה של ישראל, המכירים את צרכי השוק המקומי והגוף של האשה הישראלית, ונותנים כיוונים ודגשים ייחודיים, כמתחרים ראויים לעיצוב אופנה עולמי וגלובלי, שאינו עונה לצרכי האשה הישראלית.
